|
שלום לאנד הוא אדם בעל בטחון, הפרוטה אינה מצויה בכיסו ואינה משוקעת במסחר, אבל בטחונו בכל-יכול מסייע בידו בעתות מצוקה. שלום צריך היה לשאת אישה נשא אישה, חייב היה לפרנסה ופירנסה במידת הבטחון.
ייתכן שגדולה מדת אשתו ממידתו, שכן שלום כבר אמון על הביטחון כמה שנים, ואילו האישה באה מעולם אחר. שלום נתגדל בירושלים, עיר שבניה מסתפקים במועט, אינם מוציאים הרבה ומכניסים עוד פחות מזה. אנשים, שזמנם אינו פנוי לדאגת צרכי שעה, סעודת הבוקר מובלעת דרך כלל בתפלת השחרית; סעודת צהרים יוצאים בכזית, במקום הקבוע לתורה; ואילו סעודת הערב, אם היד משגת היא מושיטה לפה קערת עדשים, בה טובלים את הפת ושמחים כסעודת שלמה בשעתו. ידועים בני ירושלים בשלוותם ובהסתפקותם, עד ששוב אינם נזקקים למידת הביטחון מידה זו נעשתה להם טבע שני שאין להערים עליו, - יכול אדם לסגל לו סיגולים שונים, רשאי הוא לנהוג מנהגים משל עצמו, אבל אינו יכול לעקוף את חוקי הטבע, סופם שהם פורעים את חובם. אומרים על בני ירושלים, שמדת ההסתפקות שלהם מחזקת את נפשם, ונמצא גופם נהנה בעקיפין, שאין נפש בריאה שוכנת בגוף חולה. כך שיש כאן, לכאורה, דבר והיפוכו. שהרי אותה מידה המחזקת את בני ירושלים, מחליאה בני ארץ אחרת, הרגילים לשבת לסעודתם כשהשולחן ערוך במערכת של כלים בת כמה קומות, קומה למנה ראשונה, קומה - לשניה, שהיא מעין הקדמה למנה העיקרית שתבוא רק בקומה החמישית. בדרך זו, אם מתארע יום שאיתרע מזלו והסעודה משום-מה נפגמה במקצת, הוא יום אשר מוטב שלא נברא משנברא. אלא שאין כאן כלל דבר והיפוכה רק בני ירושלים מותנים לפי חוקי טבע אחרים מאשר בני ארץ אחרת. הצד השווה שבהם, ששינוי וסת הוא תחילת חולי מעיים, גם אצל זה וגם אצל זה, כגון שלום לאנד ואשתו. כשהתארס שלום, הזמינו אותו לבית הורי כלתו לסעודה. ומאחר שהם מבני ארץ אחרת, ערכו שולחן מעדנים לכבוד החתן ולכבוד האורח ולכבוד חתן, שהוא גם אורח ועתיד להיות בנם, נוסף לכבוד בעלה של בתם. אין צורך לומר, שכל "לכבוד" בוטא על ידי מנה אחרת. ביתם המרווח נתרווח יותר בשעת הסעודה, בגלל האורות הרבים שהדליקו בחדרים הרבים, במיוחד היה חדר האורחים מואר בנברשת-בדולח, אשר השתלשלה מן התקרה הגבוהה. שלום נתבהל תחילה מפני עצמו, שכן מעולם לא היה שטוף באורות כמו בפעם הזאת, ולא ראה עצמו בבירור כל כך. הוא ביקש להצניע את עצמו ונכנס במעילו, אלא שמיד באה כלתו ולקחה ממנו את המעיל. לא עברה שעה והסעודה החלה. שלום לאנד, הוא מטבעו צנוע, אינו מעיז פניו כלפי כל אדם, על אחת כמה כלפי חמיו על אחת כמה וכמה כלפי חמותו, על כן לא סירב למאכלים הרבים, ומה גם שריחם הנעים גירה את סקרנותו. שלום ידע אמנם, שדברים טובים אינם צומחים מאכילה גסה, אולם נאחז במידת הביטחון וסבר שלא יאונה לו כל רע. אך הפעם הזאת לא עמדה לו מידה זו, - שאם אדם הולך בדרך מעקשים, אין מדת הביטחון מסייעת לו. לא עברה שעה קלה ובני מעיו שהיו בגילופין יצאו בריקוד. שלום לא רקד עמם, ביקשם להרגע וניחמם שזה להם המאכל האחרון בסעודה זו. אולם הוא שכח, שאם כבודו קל בעיניו, אינו קל בעיני מארחיו, וכסבורים היו שתבשילם ערב לחכו והוסיפו לו כהנה וכהנה. מן הדין היה ששלום יסרב, אף לימד קל וחומר בינו לעצמו, - מה כשמעיו אינם מסתפקים במאכלם, אינו נשמע להם, לא כל שכן עכשיו, כשהם מפוטמים כשור הבר ודעתם נטרפת והולכת ועומדים להחזיר לו את מנותיו. אף על פי כן, שתק משום דרך ארץ ומשום שחשש לפתוח את פיו מפני מרד בני מעיו. לזכותו של שלום אפשר לומר, כיון שזו לו הפעם הראשונה שהוא חתן, לא ידע הלכות סעודה. ואילו לזכותם של המחותנים יאמר, שאם היו מתבוננים בחתנם והיו רואים שלחייו החלקות והוורודות מעלות ירקות, ועיניו השחורות הגדולות מצטמצמות ומתרחבות חליפות, ייתכן שהיו באים להרהור וממילא היה מתגלה מצבו. אבל הם היו שקועים כל כולם בקערתם ודעתם לא הייתה פנויה לדברים שבחולין, כגון עניין בחילתו של החתן. אילו לפחות היה יודע את מנהגם, שכשהם מצויים בתוך קערתם, אינם נמצאים בשום מקום אחר, וממילא יכול היה להתחמק מן החדר בלי שירגישו בו אבל שלום לא היה בקי במנהגים, פרט למנהגי ירושלים, אשר נוהגים בהם רוב נקיי הדעת, כגון המנהג לא לאכול בימי ששי ובערבי חג, שלא יכנס בשבת ובחג כשהוא משובע ולא יטעם טעם סעודת מצווה, פרט לערב יום הכיפורים, כיון שמצות היום באכילה, מוצצים במשך היום חתיכות סוכר ודיו. בין כך ובין כך, נתערפלה דעתו של שלום והוא ראה את עצמו יושב בגיהנם בין חבורה גדולה של רעבתנים, וגדולי הגסטרונומים בעולם עומדים עליהם ומעלים לפניהם תבשילים חדשים. הרעבתנים כרסם מתפקעת ובאים מומחים ומאחים את קרעי בטנם. שוב מפטמים אותם, עד שכרסם נקרעת ואי אפשר למתוח יותר את שני צדדי העור, מביאים, אפוא, בטן אחרת ומצרפים אותה לכרסם. ישב שלום בגיהנום וחישב את מעשיו, פשפש בהם, חיפש על מה הוא נענש כך ולא מצא. חזר ופישפש במעשיו, שיטח אותם לפניו, ולא ראה בהם רבב. אולם כיון שנזכר הלכה, שמדקדקים עם צדיקים כחוט השערה, ראה מעשה, והנה בתענית אסתר חש חולשה בלבו. ובעצם קריאת המגילה, כשהבעל-קורא הגיע לפסוק משתה ושמחה, נכנס בו הרהור על סעודתו הממתנת לו בביתו, הוא אמנם בלע את רוקו, וגירש את הרהור המדוחים, אלא שבינתיים המשיך הבעל-קורא ואפשר שלא כיוון בכמה תיבות של המגילה. עכשיו ששלום נזכר מעשה זה, נכנסה בו שמחה על שנפרעין מעוונותיו בגיהנם וקיבל את הדין באהבה. ככל שחש במעיו שהם, מתהפכים בו, לא הפסיק את אכילתו, שלא רצה להיראות כקובל על דינו. סוף סוף נגאל מן האכילה ונפטר מן השולחן, בירך את מארחיו ונפרד מכלתו. בדרך לביתו, הרהר על אותם אנשים בעלי כרסים, כיצד זה הם מטלטלים את כרסם, ומה הוא שאכל סעודה אחת, קשה עלי ההליכה, הם לא כל שכן. אפס דעתו שוב לא הייתה פנויה לעסוק בכרסם של אחרים, אלא בבטנו, שחש בה מכל צד. שלום סבר, שבדיעבד השלימו עמו בני מעיו. ברם, רק מפני כבודו נרגעו קצת בבית חמיו, נתגברו בכל כוחם בכדי לא להלבינו כשהוא חתן. אבל עכשיו כאשר הוא עומד ברשות עצמו, תבעו ממנו את חובם. ולא נתקררה דעתם עד שהחזיר דרך פיו, כל מה ששיקע בהם במשך שלש שעות רצופות, רק אז השלימו עמו ודעתו נזדחחה עליו. פתאום הרגיש שלום קלות בגופו, מחשבתו הקיפה אותו כענן בהיר, הוא חש כיצד הוא נישא על ידיה, עובר מתחום לתחום בלא שהוא מרגיש את הקרקע של כל תחום. עכשיו היה ער לחלוטין. כל רחש קל של הלילה החשוך, בא לתודעתו, אורות וצללים לא שימשו בערבוביה, הכל קיבל אצלו משמעות מסודרת. כאשר הגיע שלום לביתו. ראה אור מנצנץ מן החלון. תחילה סבר שאור היום כבר עולה במזרח, אך משפתח את הדלת, ראה את אביו, ר' משה, יושב ליד השולחן, שונה את פרקו בניגון חרישי הנדלה מעומק בלתי נראה. בסמוך לו דלק נר בתוך פמוט של נחושת, לבל יעיר באור החשמל את הישנים בחדר, שעדיין היה לילה. האור בחדר אמנם לא היה רב, אולם בחושך המרובה של הלילה, היה אורו של הנר שיצא מעבר לחלון על פני הלילה האפל כאור גדול, עד ששלום דימה, שכבר האיר היום. ר' משה היה שקוע בתלמודו ולא הרגיש בשלום אשר ישב לידו והתבונן באביו. הוא לא רצה להשביתו מלימודו, והמתין לשעת כושר. ואמנם ר' משה הרים פתאום את גבות עיניו העבותות, ראה את שלום יושב לידו, חייך אליו וצירף אותו ללימודו, עד שבקע השחר והתמזג אור הנר עם אור היום. |
|
לאחר כמה ימים הזדמנה כלתו של שלום לבית אביו לארוחת צהרים. שלום העלה תחילה סברה, שלכבוד כלתו אולי מן הראוי לשנות ממנהגם ולהרבות במקצת בסעודה. אולם חשש שמא יקרה לכלתו בבית אביו מה שאירע לו בבית חמיו, על כן הגיע לכלל דיעה, שמוטב לא להטריח עליה יותר מדי בענייני סעודה.
בית אביו של שלום אינו בית אמיד, אך מאחר שצרכיהם אינם מרובים אין העניות ניכרת שם. הם דרים בשני חדרים. בני הבית אינם מעטים אבל החדרים וכליהם נקיים. זו אחת מן הטובות שיש בדלות, כאשר חדרי הבית מועטים והכלים אינם מרובים, יכולה עין עקרת הבית לצפות כל דבר. שלום הוא הבכור, על כן לא ידעו אל נכון, כיצד להקביל את כלתם. אין צריך לומר, שכיבדו את המרצפות, מירקו, שפשפו, הוסיפו להן ברק כבערב פסח לפני בדיקת חמץ. הניחו מפה לבנה על השולחן וסגרו את החדר הפנימי כמה שעות לפני סעודת הצהריים. שלום הכין את עצמו לצאת לקראת כלתו רחל. עשה את זקנו, הבריש את בגדיו, תיקן את צורתו ופיזם בינו לבין עצמו. כנראה האריך בייפוי עצמו שעה יתירה, עד ששכח לשם מה הוא מייפה את עצמו, שהרי רחל באה בגפה, תוך כדי עיסוקו עם עצמו. שלום חטף את מעילו, הניחו על כתפיו, והקביל אותה במאור פנים. רחל לא גילתה שום סימן קובלנה, לפיכך לא ראה שלום כל טעם להתנצל לפניה. שאר בני הבית, כיון שהריחו את ריח הבושם של רחל שנתפשט מהר בבית, צצו מכל הפינות הגדולים שבהם בירכוה לשלום והקטנים התגודדו שנים שנים, הכניסו את ראשם בין כתפיהם ונהמו כיונים שקטות. דחפה אותם אמם, הבינו את הרמז וצייצו שלום בבת אחת. |
|
אמו של שלום, היא אישה נמוכת קומה ונמוכת רוח. מטבעה שקטה והוגה חיבה לכל אדם, לבני ביתה - לא כל שכן. רחל אשר עמדה להצטרף למנין בניה, כפלה לה אמו של שלום את חיבתה, שאם בניה נהגה להאריך את שמותיהם, שמה של רחל כלל לא הזכירה, אלא קראה לה יקירתי. שלום עצמו לא קרא כך את כלתו, ייתכן מרוב בושה ואולי מתוך אי-ידיעה אבל אמו קראה לה כך. גם אביו ר' משה גילה לה חיבה על פי דרכו, הוא אמנם לא קרא לה יקירתי וגם לא רחל, אולם זירזה לגשת לשולחן, כאילו לא אכלה יומיים.
רחל, שראתה שולחן ערום סברה, שהסעודה היא במקום אחר. אולם לא ידעה את מנהגי המקום, שאין עורכים את השולחן לפני הסעודה במערכות של כלים, רק בליל הסדר, בכדי לתת סימן היכר ללילה אחד בשנה אשר אינו כשאר הימים והלילות. שאר הימים והלילות אדם אוכל את סעודתו מן המצוי לו, וכשלא מצוי לו מעלים את רצונותיו, ואילו לליל הסדר, דואגים יהודים טובים, גבאי צדקה ופרנסים למלא כל בית בצרכי סעודה. ויש טעם אחר במנהג זה לא לערוך שולחן במערכות של כלים, שלא לגרות את התיאבון יתר על המידה ולא לבוא לידי רעבתנות יתירה. דרכו של אדם כשהוא רואה כלים נזכר באכילתו, וכשאין ממלאים את תאוותו, יכול עוד לבוא לידי סכנה, כדרך אישה מעוברת שהריחה תבשיל, חייבים להמציא לה, שלא תסתכן, ובכן נוהגין לא להראות את הכלים לפני האכילה רק בערב פסח, שהאכילה בליל הסדר היא מצווה, וככל שתאבונו של אדם מתגדל, המצווה משובחת יותר. בית אביו של שלום לא שינה, אפוא, ממנהגם, ישבו לשולחן, ראש הבית בירך על הפת וחילק לכל אחד כזית לחם על מנת לטבול במלח. לאחר שר' משה בלע את הכזית, שאל את רחל אם היא רוצה עוד כזית, מפני שבמקומות של רחל נוהגין להחמיר בענייני אכילה, וחוששים שאינם יוצאים ידי חובת ברכה בכזית אחת. רחל חייכה וויתרה, שכן רצתה לנהוג מנהג המקום. כיון שהזכירו מנהגים, הרחיב ר' משה את הדיבור על מנהגי ירושלים, שהיה בקי גדול בהם. בני הבית, אף על פי שכבר הספיקה שעתם ללמוד ממנו את רוב המנהגים, הטו אוזן כאילו שומעים עכשיו דבר חדש, מפני הכבוד ומפני שמנהגי ירושלים יש בהם סודות טמירים, אשר כדאי להתעמק בהם. אשתו, שהביאה בינתיים את הקערה המלאה ירקות קצוצים מתובלים במלח ובשמן, המתינה עד שר' משה יסיים את דיבורו. אולם הוא, כיון שנכנס בהם, הפליג וגילה את רוב בקיאותו במקורות של כל מנהג ומנהג. שלום לקח אף הוא חלק בשיחה, אגב כך גילה את למדנותו לכלתו, אולם רחל כיון שארך עליה עניין זה, והרי לא הייתה בקיאה במנהגים, הסיחה את דעתה מן המשא-ומתן שבין חמיה לבעלה, תחת זאת נתנה דעתה על האכילה. ר' משה, יהודי פיקח היה, משראה, שהיא נועצת עיניה בקערה, מיד פנה לאשתו: "גוטל, למי את ממתינה, והרי עוד מעט נהא אסור בברכת המזון. שלום, מה דעתך, עדיין לא עבר שיעור עיכול?". גוטל שוב לא נשתהתה, היא חילקה בנחת את הירקות מן הקערה, והמסובים אכלו בלי חיפזון. גוטל עצמה, כמדומה שלא אכלה, די לה שבני ביתה אוכלים ונהנים ממעשי ידיה. כאשר כילו את מנתם, הביאה גוטל חתיכת עוף ומעט תפוחי אדמה מבושלים. היא לא טרחה להביא צלחות אחרות, אלא באותן הצלחות של הירקות הניחה את חתיכות העוף, בכדי לתבל את המאכל בטעם הירקות והשמן אשר נשתיירו בצלחות. תוך כדי עיסוקה של גוטל, אמר ר' משה דבר תורה מענייני היום, אמנם לא חג היה, אך משראה ר' משה את חתיכת העוף, הסיק מכך, שדין סעודה זו כסעודת מצווה. שהרי בימים של חול אין נוהגין לאכול בשר, ואפילו לא בשר עוף, אלא אם כן בסעודת מצווה, ובכן הוכיח ר' משה ממקורות שונים, שסעודה לכבוד חתן וכלה הריהי כסעודת מצווה. ואף על פי שעדיין לא נישאו וסעודת מצווה של חתן וכלה היא בשבעת ימי המשתה בלבד, ברם ר' משה סבר, שאם אין כאן מצווה ממש, יש כאן הכשר מצווה ואף הוא מצווה. |
|
כל אותו זמן ישבה רחל וכמעט לא דיברה דבר. היא אמנם לא הייתה טרודה בעסקי אכילתה, שכן צלחתה לא הייתה גדולה, וגם מנתה לא כיסתה את רוב הצלחת, שהרי בעלת הבית נזהרה לא להפריז על התבשילין, אם גם הם לכבוד הכלה. דבר זה למידה מבעלה, שיש לשמור על מנהגים, שרוב המנהגים יש להם מקורות, ומאחר שאין אוכלין בשר בימות החול, די במה שהיא בישלה, כך או כך, רחל שתקה ושלום הסביר לעצמו עניין שתיקתה כדבר שבנימוס. אולם פניה שצבעם נשתנה, לא מצאו משום מה חן בעיניו. שלום לא שכח עדיין את הרגשתו בבית הוריה בשעת סעודתם. את פניו אל נכון לא ראה, אבל שלום לא היה כסיל, ויכול היה לשער שפניו מעלים ירקות. אפס בסעודה בבית הוריה ידע למצער את הסיבה להרגשת הבחילה שאחזה בו, אך מה יכולה להיות הסיבה להשתנות פניה של רחל כאן?
שלום סילק לפי שעה את חקרנותו והקשיב לתורת אביו אשר קשר עניין בשאינו עניין ולבסוף מצא את דרכו שוב לאותו עניין שממנו יצא. תיבל את דבריו במעשיות של צדיקים, כיצד היו מסתפקים במועט כדי לא להשתעבד יתר על המידה לחומר. שטבעו של החומר, שאם נכנעים לו, אינו מסתפק במועט, והרי הוא דורש את כל זמנו של האדם. מכאן המנהגים היפים של ירושלים הבאים להרחיק את הבלי העולם הזה, אלא אם כן יש באכילה משום מצווה, כגון סעודה זו שהיא לכבוד חתן וכלה. בני הבית ישבו, בנחת ונהנו מדברי האב אשר נתארכו הפעם. אפלולית של בין הערביים נפרשה בחדר השרוי בשלוה והמתיקה את סוף הסעודה. גוטל אספה את הכלים וחזרה עם קערה מלאה תפוחי זהב, העמידה אותה באמצע השולחן וביקשה מכלתה להתכבד. סוף סוף אין סעודה זו אלא בימות החול, אין מאריכים בסעודות של ימי חול יתר על המידה, ר' משה רמז, אפוא, לצעיר בניו, הלה הלך והביא מים אחרונים. ר' משה הרטיב בשיירי המים שבקצות אצבעותיו את שפמו העבות, יישר את זקנו ההדור וזימנו. עמדו מן השולחן, כל אחד נתפזר למקומו והשאירו את החדר לשלום ולכלתו. רחל ישבה ושתקה. ניכר היה עליה, שדבר אחד מטרידה. שלום נתקשה לרדת לסוף דעתה, ניסה לפייסה בדיבורים של חיבה, אך דעתה של רחל לא הלכה אחרי דיבורים אלה. היא תמכה את סנטרה המחודד בכף ידה כך הבליטה את אפה הקטן שנזדקר כלפי מעלה. באמת שלום התחיל לחשוש, שמא לבה נצטנן כלפיו אך הרחיק מיד דבר זה, שכן במשך שני השבועות שהם חתן וכלה גילתה לו רחל את רוב אהבתה אליו. גם לפני הסעודה משנכנסה לביתו, מיד ראה בה כיצד נפשה יוצאת אליו, אם דרך עקביה הגבוהים אשר טפפה בהם על רצפת האבן החלקה, אם דרך אפה שסלד ונטה לכל מקום אשר שלום עמד שם. קצת מיראת המקום, קצת מפני הכבוד, ריסנה את עצמה ושלחה לו אצבע רק מתחת לשולחן, אבל את ליבה לא הסתירה ממנו. מה, אפוא, אירע עכשיו שהיא יושבת ושותקת ומפנה את ראשה לעבר החלון. כמדומה שהיא מבקשת משהו מעבר לחלון, אבל הרי חתנה יושב עמה, מה אם כן היא מבקשת בחוץ? שלום כבר יישב סוגיות קשות מזו, אך לעניין מסובך זה לא מצא יישוב. לבסוף תלה את התנהגותה במצב רוח של נשים. אולם, מה הוא ידע על מצבי רוח של נשים, רחל זו, היא האישה הראשונה שהוא מכיר אותה היכרות של ממש, ואף אותה אינו מכירה אלא שני שבועות עד יום האירוסין ועוד שני שבועות מיום האירוסין עד סעודה זו אשר קילקלה את השורה. הרי שבקי גדול בענייני נשים לא היה, מכל מקום תלה את שתיקתה בדבר חולף. אפשר לומר ששלום טעה לחלוטין, אך לא דייק בטעם הדבר. הוא סבר שיש כאן עניין של מצב רוח, ולא כי, הוא לא שיער ששינוי הרגל הוא תחילת חולי מעיים, - כשם שהוא חלה בסעודת חמיו, מתוך שלא היה רגיל בריבוי מאכלים, כך מעיה נצטמקו בסעודה זו בבית הוריו, מתוך שאינה רגילה לצום ביום חול רגיל. מפני הנימוס גם לא אכלה דבר בביתה בטרם בואה אל בית שלום, כדי לא להכנס אל הסעודה כשהיא שבעה. והנה כדרך שנכנסה לסעודה, כך יצאה ממנה, הרי שרעבונה העכיר את רוחה. מלות חיבה ודברי פיוסין אינם ממלאים, איפוא, בטן ריקה. מכאן שבני ירושלים מותנים לפי חוקי טבע אחרים מבכל מקום אחר, אלא שיש צד שווה ביניהם, שהסעודות קלקלו את השורה גם פה וגם שם. ברם, בסופו של דבר, נתישרו ההדורים, רחל שכחה עד מהרה עניין זה, ככל שעבר יום, נתגדל בעיניה כבודו של שלום, וזה זירז את מועד הנישואין. |
|
דרך כלל תולים את יום החתונה בדירה, מצאו דירה - עושים את החתונה, לא מצאו - אין עושים. אך את חתונתם קבעו, אף על פי שלא קבעו להם דירה לשבת בה. הוריו של שלום לא קבעו להם דירה, מפני שלא היה להם ממון, מספיק נשתקעו בחובות בשביל הלבשתו ובשביל הכרים והכסתות שנתנו לו. הוריה לא נתנו להם בית, כי במקומות שלהם אין נהוג שצד הכלה נותן בית. סעודות אמנם סיפקו לשלום ככל שרצה, אבל זו צרה, שהרי אחרי מאכלים לא הלך ליבו של שלום, אפס, שלום לא נטרד בעניין הדירה כמלוא נימה. ידע שלום שאין לדחוק את הקץ, את המגיע לו יקבל בבוא הזמן. הוא תלה, אפוא, את שלוותו במידת הביטחון. מעט מעט הרגיל את אשתו להסכים לדור בצריף דל, אשר עמד מרוקן מיושבים ומרוקן מרהיטים. רחל שרגילה הייתה לדור בבית נאה עם כלים נאים, מוקפת כל טוב, משרתות סביבה, כל מוצא פיה מתמלא בשלמות, פטורה מדאגות החומר ונותנת לחומר כל מחסוריו, נשמעה פתאום לאמריו החסודים של שלום והסכימה לו. נישאו בני הזוג ונכנסו לצריף במקום מרוחק מירושלים, הסתפקו במה שיש להם והשמחה הייתה שרויה במעונם.
שלום הוא בעל מזג נוח מאד. מיושב בדעתו, עושה כל דבר על פי מה שמחייב השכל, והרי השכל מחייב לחיות על פי מדת הביטחון. אין אדם אוכל משל אחרים, ואחרים אין אוכלים את שלו. כל אחד יש לו חלק משלו, אם בעולם הבא כך, בעולם הזה - לא כל שכן. בכך הרגיל שלום גם את אשתו במידה זו, עד שסבר ששוב אין לו צורך להרגילה. אולם, יום אחד נתפקעה סבלנותה של רחל לגבי מדת הביטחון, שוב לא הסתפקה באמרותיו, לפתע פתאום צר לה צריף זה, היא דרשה ממנו שיעשה מעשה על מנת להכנס לדירה של ממש. שלום תמה על חוסר בטחון זה, שאשתו גילתה פתאום, וכי מה היא סבורה, שנוח לו דוקא בצריף זה? כלום לא היה רוצה כמוה לדור כדרך רוב בני האדם בדירה משלהם עם כלים נאים? אלא שאין צורך להיות להוט על דבר שיבוא ממילא. והנה סבור היה, שמידה זו כבר נשתרשה בה, הפכה להיות אצלה טבע כשם שהיה אצלו, מסתבר שטעה. שלום תלה את הקולר בו, שאילו הייתה מידה זו קבועה בו במידה מספקת, אף היא הייתה מתחזקת בה. ברם, מאחר שהיא עמדה על דעתה, לא רצה שלום להפר את שלום הבית, הבטיח שהוא יעשה משהו למען רכישת בית של ממש. |
|
רחל ידעה את כל חסכונותיו של שלום, הוא לא נהג להעלים ממנה את רווחיו ואת יציאותיו, על כן ידעה שאין לו כלום. אך רחל היא אישה כשירה, אם שלום הבטיחה שהוא יעשה דבר, סברה וקבלה, במופלא ממנה לא ביקשה לחקור.
למחרת בבוקר השכם נסע, אפוא, שלום לירושלים בעניין הדירה. לעת ערב חזר לאשתו, אשר ציפתה לו כדרך אישה צעירה הממתנת לבעלה. משאך נכנס לצריף, פקחה את עיניה היפות בתמיהה גלויה. שלום ירד לסוף תמיהתה והחזיר לה חיוך. רחל כמובן לא הבינה מחיוך זה דבר, שכן שלום נהג לחייך אליה לעיתים מזומנות ואף פעם לא זכתה דרך חיוכיו בדירה משלה. אלא שעד עתה די היה לה בחיוכיו של שלום ובסבר פניו הרגועים, והנה עכשיו היא סוברת משום-מה שבבית בנוי מאבן ינעמו לה יותר חיוכיו. שלום נתן לה להמתין, עד ששאלה אותו מה עשה בירושלים, שלום ענה לה כדרכו, וכי מה יעשה יהודי בירושלים? רחל זקפה את עיניה שלא כמדה: "לא היית בירושלים?" שאלה בתמיהה גמורה. "והרי נסעתי לירושלים", סינן שלום. "ובכן?" "ובכן מה, ביקרתי את הורי, את הוריך, את שאר קרובינו משני הצדדים כולם שאלו לשלומך..." "יפה, יפה, - הפסיקה אותו רחל - הרי שבוע תמים לא ראית אותם, אך דומה שלא לשם כך נסעת לירושלים, לא כן שלום?" "צדקת, רחל, צדקת, נסעתי לירושלים על מנת לקיים את הבטחתי שהבטחתי לך בענין הדירה". "ובבן, הבאת כסף?" "כסף, לאו דוקא. אי את יודעת שאין מוציאין כסף מירושלים? שהרי כסף חולין אין בירושלים, וכסף קודש, כגון של מעשר שני, אין מוציאין מחוץ לחומה. ובעצם ממי רצית שאביא לך כסף, הן הורי מתכוננים להשיא את בנם השני, הלא הוא אחי שמעון. ואילו הוריך, נס מן השמים הוא, שאין מנהג שחתן חייב לפרנס את חמיו". "אתה לועג להורי, שלום" - אמרה רחל נעלבת. "חלילה, אך באמת, מה היינו עושים אילו היה מנהג כזה, מנין היה לנו לקיים אותו? אמרי רחל, מה היינו עושים?" "הרי אתה בעל בטחון" - סנטה בו רחל. "המ .. . נכון, נכון רחל, אבל המ . . . את, רצוני לומר, כלום אין את סבורה, שמוטב שאין מנהג כזה?" רחל הזעיפה את פניה ולא הסתכלה בו. היא מלמלה לעצמה. וכיון שהבין שלום, שהגדיש את הסאה, מיד בא אליה, לקח את ראשה הקטן בכפות ידיו, לחצה אל לבו והרגיעה לאט לאט. אחרי שעה קלה צייצה רחל מחזהו: "ובכן, מה עשית בירושלים?" "הו - הטה שלום את ראשו לעברה - חשבתי שנרדמת". "כן, שלום, נרדמתי ואני חולמת שיש לנו בית משלנו." "והרי גם הצריף שלנו?" "נכון, אבל בית של ממש, עם רהיטים יפים, ויודע אתה מה עוד חלמתי? חלמתי . . . לא, לא אגיד לך". "אומר לך, אפוא, מה עשיתי בירושלים". רחל הוציאה את ראשה מלבו וזקפה לעומתו את עיניה. "ובכן - המשיך שלום - הרי הבטחתי לך לעשות דבר למען דירתנו, הבטחתי וקיימתי. כיצד? כתוב בספרים הקדושים והובא גם בשולחן ערוך, שאם רוצה אדם בדירה נאה, יתקין מזוזות חדשות לפתחי ביתו, עליתי, אפוא, לירושלים, נכנסתי לר' ראובן סופר וקניתי אצלו מזוזות חדשות, למחר אתקין אותן ומתוך כך נזכה לדירה נאה". רחל הסתכלה בו ספק בכעס, ספק בתמהון ועזבה את החדר בבכי. שלום לא הלך אחריה לפייסה, הוא בטח במה שכתוב וידע, שרחל תתפייס משתיווכח במו עיניה, שלעולם אין לזנוח את מדת הביטחון. והנה לא יצאה שנה, שלום ורחל זכו לדירה חדשה, לבית של ממש משלהם, יהודי אחד, שנזקק לצאת את הארץ, דחקה לו השעה, הציע להם לזכות בדירתו כמעט באפס כסף. כיון ששלום ראה שמזוזותיו של אותו יהודי כשר מירושלים זיכו לו בדירה נאה זו, עלה שנית לירושלים על מנת לקנות אצלו מזוזות אחרות בשביל ביתו החדש. ר' ראובן סופר תמה במקצת משהכיר את שלום, כלום נפל פסול במעשה ידיו? אך שלום הרגיע אותו וסיפר לו כל אותו סיפור, ושעל ידו זכה במה שזכה. משר' ראובן שמע מה עשה זה במזוזותיו, יצא מגדרו והתחיל צועק עליו: ומה עשית? לקחת את מזוזותי ועשית בהן שימוש שלא לשמן, מה עשית במזוזותי? חיללת אותן, לשם כוונה אחרת קנית אותן, לא לשם מצוות מזוזה. צא, צא ממני . . . לא, לא אמכור לך מזוזות אחרות. חייב הייתי להכיר בך, שאין אתה מתכוון לשם מצווה. שימוש חולין אתה מבקש לעשות במזוזותי? לא, לא אמכור לך מזוזות אחרות, בבקשה ממך, צא . . . בבקשה ממך...". תוך כדי צעקותיו, עזב את שלום שעמד מבוהל ונכנס לחדר אחר. שלום עוד שמע כיצד היהודי מייסר את עצמו וממלמל מילמולים של כעס וחרטה. |
